הטיול הראשון אחרי קורס ההדרכה
הטיול הראשון שהדרכתי הציב בפני כמה אתגרים שלא הוזכרו אף לא ברמז בקורס מורי דרך. הלקוחות היו יהודים חמים מבוליביה; שתי אחיות בשנות החמישים לחייהן, שחיו בארץ מזמן, בעליהן, שני ילדים בגילאי העשרה המוקדמים (מחוברים תמידית למיני מסכים ואוזניות) והסבתא, משפחה טיפוסית חשבתי לעצמי, אז זהו שלא.
בקורס דווקא דיברו על קהל רב דורי, והזהירו אותנו שהכי קשה להדריך משפחות – הילדים רוצים כיף, ההורים רוצים תוכן והסבתא רוצה בעיקר לנוח. אבל המשפחה הזאת היתה יכולה להיות אתגר גם למדריך עם עשרים שנות ניסיון, שלא לדבר עלי שרק יצאתי מהקורס, תמים, אידיאליסט, עם החלב על השפתיים כמו שפעם היו אומרים.
התחלנו בקיסריה, נכנסנו לאמפי, הלכנו בין השרידים המרשימים, דיברתי קצת על הורדוס שהקים את העיר, על הנמל המפואר, על מפעליו ברחבי הארץ, ועל אופיו האנטי-חברתי בעליל. נראה ששתי האחיות מתעניינות, הן אף שאלו שאלות לעניין והוסיפו רשמים משלהן. את הילדים לעומת זאת זה לא עניין במיוחד, בכל אופן לא מספיק כדי שיתנתקו מהמכשירים הניידים שלהם. אבל בדיוק כשרציתי להזכיר את פטרוס ופאולוס שעברו כאן ואולי אפילו את פונטיוס פילטוס המפורסם שמונצח בעיר, גילינו ששני הבעלים נעלמו להם.
לא היתה שום סיבה לפאניקה, מצאנו אותם בבאר הקרוב, בודקים את איכות הבירות המקומיות, לא מוטרדים כלל מכך שאת החלק החשוב של ההרצאה שלי הם הפסידו. הייתי עד לשיחה נרגשת בין הבעלים לנשים ובפעם הראשונה, וממש לא האחרונה בטיול הספציפי הזה, הצטערתי שהספרדית שלי מוגבלת למשהו כמו עשר מילים. אין מה לעשות, לו בעברי הרחוק הייתי שוקד על השכלתי וצופה באופרות סבון איכותיות במקום סתם לבזבז את הזמן, הייתה הספרדית שלי במקום אחר לגמרי.
המשכנו לחיפה, ההתרגשות הלכה וגברה משום שממש פה באוניברסיטה למדו האחיות לפני עשרים שנה. אח אלה היו ימים, מי לא אוהב להיזכר בעצמו לפני עשרים שנה... אני ניסיתי לדבר על כיבוש חיפה במלחה"ע הראשונה, על ביקור ווילהאם השני ואשתו אוגוסטה ויקטוריה בעיר ובארץ ועל המושבה הגרמנית הטמפלרית אבל הן דיברו על דברים אחרים, את המילים לא הבנתי אבל את הדוק שכיסה את עיניהן ואת האנחות שנאנחו בסוף המשפטים אפשר היה לזהות בכל שפה. בצר לי פניתי לילדים (הגברים בשלב הזה ניסו בעיקר ללכת ישר, הבירה המקומית כנראה לא הכזיבה) הפעלתי עליהם את הקסם הכי מלהיב של חיפה, תצפית על הגנים הבהאים, אבל למרות הנוף המדהים וההרצאה המלומדת שנתתי על ההיסטוריה החשאית של הדת הבהאית, הם המשיכו להתייחס אלי כאילו הייתי אוויר.
מחיפה המשכנו לעכו. בדרך נקלעתי לשיחה מרתקת עם אחד הגברים שכנראה הצליח לפוגג את האלכוהול, בחור מקסים, משכיל ושנון, ששליטתו באנגלית פחותה במעט משליטתי בספרדית. עד היום אין לי מושג על מה דיברנו אך באופן מפליא לא התגלעו בינינו שום חילוקי דעות. הנהנתי בהסכמה לכל מה שאמר, מה שגרם לי לחשוב שלפעמים היעדר שפה משותפת מהווה בסיס נפלא להבנה בין תרבותית.
עצרנו כדי לראות קיבוץ - חדרי ילדים, מפעל, חדר אוכל, רפת – ומכל הדברים שראינו דווקא זה ריתק אותם יותר מהכול. אפילו הילדים התנתקו לכמה דקות מהמסכים והקשיבו לאמהות שלהם מתרגמות אותי, מתפלאים ושואלים שוב ושוב, רק כדי להיות בטוחים. זה כנראה נשמע להם יותר מדי דמיוני, האם באמת היה לכל אחד מקום משלו, ילדים בבתי הילדים, הורים בבתי ההורים ופרות בבתים של פרות?
בעכו טיילנו בנמל בערב, התרשמנו מהשקיעה היפה, ומהאווירה הססגונית של השוק, אני רציתי להמשיך ולהסתובב, היו לי עוד דברים רבים להראות ולספר עליהם אבל אז לחשה לי אחת האימהות, "זה לא מסוכן, אנחנו היהודים היחידים כאן..." מסתבר שאפילו אווירת שוק ססגונית יכולה להתפרש קצת מאיימת למי שבא ממקומות אחרים.
ביום השני נסענו לנצרת, לכנסיית הבשורה המרשימה שם קיבלה מריה את הבשורה שהיא בהריון מרוח הקודש. התפתח ויכוח, הסבתא אמרה שלא ימכרו לה שטויות, היא כבר זקנה מדי בשביל להאמין לזה, מריה לא היתה בתולה ולישו בכלל היו אחים, וכל המשפחתולוגיה הנוצרית הזאת היא סתם קשקוש. אני ניסיתי לסנגר קצת על ישו, בכל זאת לא נעים, והרי כך גם לימדו אותנו בקורס, אבל את הסבתא זה לא ממש שכנע.
מנצרת נסענו לכנרת שם סוף סוף גם הילדים נהנו, כל המשפחה נכנסה למים והשפריצו אחד על השני, עזבתי אותם קצת לנפשם, בתורת השפרצות המים לא הרגשתי שאני יכול לחדש להם... בערב ירדנו לטיילת של טבריה שהפתיעה לטובה. יש מיצג מרשים של מזרקות מים ווידאו שמוקרן ברקע, טבריה טבריה, אמרתי לעצמי, לו היית צפת...
את החוויה שהילדים יזכרו באופן החי ביותר מישראל חווינו לקראת סוף הטיול בכפר התלמודי בקצרין, שהוא שחזור של החיים בתקופת המשנה והתלמוד. בית הבד ליצור שמן זית וגת ליצור יין לא עוררו שום התלהבות ובית כנסת העתיק עניין רק את המבוגרים. אבל כשראינו שיחי סברס נתקפו הילדים בתשוקה אדירה לפרות הקוצניים. ניסיתי לעצור בעדם, להסביר להם שיזהרו, שיש בזה הרבה קוצים... לא עזר... המציאות לפעמים דוקרת, אחרי המפגש עם השיחים בילו הילדים כשעה ביללות שבר ונסיונות נואשים להוציא את הקוצים שנתקעו בידיים תוך כדי שהם נשבעים שיותר הם לא נוגעים בפרי הזה.
בדרך חזרה, חשבתי לעצמי, טוב משפחות זה קשה, קהל רב דורי אכן מאתגר אבל אלה החיים האמתיים. למרות שגמרתי בהצלחה את הקורס כנראה שיש לי עוד מה ללמוד אבל זה לא אומר שאי אפשר ליהנות מהדרך. חוץ מזה לארץ שלנו יש מסתבר דרך לחדור ולהגיע לכל אחד שבא אליה. כנראה שאיכשהו אי אפשר להישאר אדיש לפיסת הארץ המיוחדת הזאת שלנו. נפרדנו בשדה התעופה בנשיקות וחיבוקים, אפילו דמעה אחת או שתיים זלגה מהעיניים. הלקוחות הראשונים שלי הודו לי בספרדית שכבר התחלתי להבין והבטיחו לחזור בקרוב. אפילו לי היה קשה להישאר אדיש, ככה זה, אופרת סבון או לא.
בטעינה...